פרשת כי תבוא
פרשת כי תבוא מתחילה בַמלים "וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ" ומתייחסת בתחילתה להבאת הביכורים, כלומר ראשית התבואה, לבית המקדש
יש במצווה זו שלושה אלימנטים:
- הכרת העובדה שהאוכל אינו מובן מאליו: "וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם." רק מי שסבל מרעב יכול להבין ולהעריך שהלחם אינו מובטח (נונק ג'ייקובסון ז"ל, "יחץ" המצה – לחם העוני – בליל הסדר)
- ההבנה שיש לנו עבר והיסטוריה ושהשפע לא היה תמיד מנת חלקנו: "וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה." – לכן החשיבות של הביקורים באתרי ההשמדה
- מתן ביטוי לַתודה על כל הטוב: "הִנֵּ֤ה הֵבֵ֙אתִי֙ אֶת־רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה לִּ֖י ה' וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹהֶֽיךָ."
ההערכה והרגישות הגורמות לכך שמביאים את ראשית פרי האדמה לבית המקדש מתחברות לַמצווה השנייה שיש בפרשתנו המתייחסת לנושא המעשֵר:
"כִּ֣י תְכַלֶּ֞ה לַ֠עְשֵׂר אֶת־כָּל־מַעְשַׂ֧ר תְּבוּאָתְךָ֛ בַּשָּׁנָ֥ה הַשְּׁלִישִׁ֖ת שְׁנַ֣ת הַֽמַּעֲשֵׂ֑ר וְנָתַתָּ֣ה לַלֵּוִ֗י לַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֔ה וְאָכְל֥וּ בִשְׁעָרֶ֖יךָ וְשָׂבֵֽעוּ."
- המכנה המשותף של כל אלה הוא כמובן שאין להם מי לדאוג להם.
- גם ללוי, כפי שציין רש"י "שאין לו חלק בארץ"
- כתב הרב חיים דוד הלוי אשר נולד בירושלים לְמשפחה יוצאת טורקיה:
"פרשה זו היא הבסיס והתשתית למצוות שבין אדם לחבירו, משום שמחייבת את האדם להעניק לַזולת לשם קיומו, מרכושו והונו הפרטי, יְגיע כפיו וזֵיעת אפו, וככל שכן הוא לבל יפגע אדם בזולתו לא בממונו וכל שכן בגופו."
לא פלא שפרשתנו גם מתייחסת לַברכה ולַקללה:
" אֵ֠לֶּה יַֽעַמְד֞וּ לְבָרֵ֤ךְ אֶת־הָעָם֙ עַל־הַ֣ר גְּרִזִ֔ים בְּעָבְרְכֶ֖ם אֶת־הַיַּרְדֵּ֑ן שִׁמְעוֹן֙ וְלֵוִ֣י וִֽיהוּדָ֔ה וְיִשָּׂשכָ֖ר וְיוֹסֵ֥ף וּבִנְיָמִֽן. וְאֵ֛לֶּה יַֽעַמְד֥וּ עַל־הַקְּלָלָ֖ה בְּהַ֣ר עֵיבָ֑ל רְאוּבֵן֙ גָּ֣ד וְאָשֵׁ֔ר וּזְבוּלֻ֖ן דָּ֥ן וְנַפְתָּלִֽי."
- היו ששה שבטים שבהר גריזים אומרים הברכות וששה שבהר עיבל אומרים הקללות
- הסמליות הזאת נותנת ביטוי למרחק הקטן שיש בין הברכה לקללה
וכשאנו עומדים כאן רק עשרה לימים לפני ראש השנה והימים הנוראים מלים אלו מקבלות משנה תוקף