פרשת עקב
פרשת עקב שאנו קוראים השבוע מכינה את עם ישראל לקראת כניסתו לארץ כנען:
"שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל אַתָּ֨ה עֹבֵ֤ר הַיּוֹם֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִמֶּ֑ךָּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצֻרֹ֖ת בַּשָּׁמָֽיִם."
בְמצבים כאלה, כמו בעקבות מלחמת ששת הימים, סכנת היהירות יכולה לטרפד כל ניצחון והצלחה, ולכן האל מזהיר את העם:
"וְיָדַעְתָּ֗ כִּ֠י לֹ֤א בְצִדְקָֽתְךָ֙ ה' אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֜ אֶת־הָאָ֧רֶץ הַטּוֹבָ֛ה הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּ֑הּ כִּ֥י עַם־קְשֵׁה־ עֹ֖רֶף אָֽתָּה."
- זה לא שאנו העם הנבחר ושמגיע לנו הכול אלא "בְרִשְׁעַת֙ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֔לֶּה ה' מוֹרִישָׁ֥ם מִפָּנֶֽיךָ"
הפרשה מדגישה שזכותנו לרשת את הארץ תלויה במעשינו. מדובר בְאֶרֶץ על תנאי
"כָּל־הַמִּצְוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּן וּרְבִיתֶ֗ם וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־ הָאָ֔רֶץ ."
זה לא רק זה אלא הפרשה מזכירה לעם שעליו לזכור את עֲבָרוֹ:
"וְזָכַרְתָּ֣ אֶת־כָּל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הוֹלִֽיכֲךָ֜ ה' אֱלֹהֶ֛יךָ"
- ולכן החשיבות של המסעות לפולין כדי שנזכור תמיד מאַיִן באנו
אך דווקא כשאנו כבר בארץ וחיים את חיי השפע מדגישה הפרשה "וַאֲהַבְתֶּ֖ם אֶת־הַגֵּ֑ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם."
- על המלים "כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" מצטט הפרשן רש"י את התלמוד במסכת בבא מציעא אשר בו כתוב: "רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחברך"
- נכון שאסור לנו להזיק לו כמו שכתוב במצווה "וְכִֽי־יָג֧וּר אִתְּךָ֛ גֵּ֖ר בְּאַרְצְכֶ֑ם לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ", אך מה המשמעות של "וַאֲהַבְתֶּ֖ם אֶת־הַגֵּ֑ר"?
- המצווה "לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ" מתייחסת למצב אשר בו אתה נקלע בגר, אך המצווה
"וַאֲהַבְתֶּ֖ם אֶת־הַגֵּ֑ר" דורשת מאִתנו ליזום את הקשר עם הזר והחלש שבחֶבְרָתנו
ולא לראות בו אדם שונה מאתנו, כאילו זה לא מקומו. הרי "מום שבך אל תאמר לחברך"
ההפטרה מסֵפֶר ישעיה מזכירה לנו פתגם שכולנו מכירים: "מִֽהֲר֖וּ בָּנָ֑יִךְ. מְהָֽרְסַ֥יִךְ וּמַחֲרִבַ֖יִךְ מִמֵּ֥ךְ יֵצֵֽאוּ."
- הפשט מתייחס לעזיבת אויבינו את הארץ
- אך מדרש תנחומא הופך אותו על ראשו: "ועל מה חרבה (ירושלים)? אלא כי מהרו בניך. מהרסיך ומחריביך ממך יצאו."