פרשת פנחס
גם הפרשה וגם ההפטרה השבוע מתעסקות בקנאות
- בפרשה מדובר בפנחס בן אלעזר, אשר נלחם נגד הנטייה של עם ישראל להיצמד לבעל פעור, ואשר דקר את איש ישראל זמרי בן סלוא ואת המדינית כזבי בת צור
- בהפטרה מִסֵפֵר מלכים א' מדובר בנביא אליהו, אשר בדבריו: "קַנֹּ֨א קִנֵּ֜אתִי לַה' אֱלֹהֵ֣י צְבָא֗וֹת כִּֽי־עָזְב֤וּ בְרִֽיתְךָ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־מִזְבְּחֹתֶ֣יךָ הָרָ֔סוּ וְאֶת־ נְבִיאֶ֖יךָ הָרְג֣וּ בֶחָ֑רֶב."
- איך הקנאות של אליהו קיבלה ביטוי? כתוב: "וַיֹּאמֶר֩ אֵלִיָּ֨הוּ לָהֶ֜ם תִּפְשׂ֣וּ׀ אֶת־נְבִיאֵ֣י הַבַּ֗עַל אִ֛ישׁ אַל־יִמָּלֵ֥ט מֵהֶ֖ם וַֽיִּתְפְּשׂ֑וּם וַיּוֹרִדֵ֤ם אֵלִיָּ֙הוּ֙ אֶל־נַ֣חַל קִישׁ֔וֹן וַיִּשְׁחָטֵ֖ם שָֽׁם." – היה מדובר ב "אַרְבַּע־מֵא֥וֹת וַחֲמִשִּׁ֖ים אִֽישׁ"
אותה קנאות קיבלה ביטוי בַמצדה וגם במרד בר כוכבא כאשר אבותינו העדיפו את דרך ההקצנה מעל אימוץ גישת הפשרנות של יוחנן בן זכאי
- כתב ר' יהושע ב"ר נחום בוימל: "ר' יוחנן בן זכאי בעת אשר בעיניו חזה שריפת מקום מקדשינו וחרבן האומה, וידע והבין ברוח קדשו את העתיד הנורא של עם ישראל בגולה…. ביקש "תן לי יבנה וחכמיה", בידעו כי היא התרופה האחת להצלת עמו. הוא ידע כי תורת יבנה הוא עצם הלוז לקיום האומה."
הבחירה להקצין או לגשר גם מקבלת ביטוי בגישות השונות לסוגיית מצעד הגאווה
- מצד אחד יש דעתו של הרב יגאל לווינשטיין, מבכירי רבני הציונות הדתית, אשר טוען: "הגאים הם סוטים שמטריפים את המדינה, נכנסו לצבא ואף אחד לא מצפצף."
- ומצד שני יש גישתו של הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, אשר כתב:
"עלינו לאהוב כל יהודי ולקרב אותו בתוך הקהילה ובית הכנסת, ולהשאיר את שיפוטו לקב"ה. שוב, כל זמן שהוא אינו מזיק לאדם אחר…. אהבת ישראל שאני מכיר מצווָה אותי לאהוב ולקרב ולא להרחיק ולהשמיץ".
בסוף מצעד הגאווה בירושלים אמר אורי בנקי, אביה של שירה בנקי ז"ל:
"הלקח שיש לנו ללמוד מהרצח של שירה, ומחורבננו הלאומי לפני 2,000 שנה, הוא שהמתינות היא מידה טובה לכולנו – כי ההקצנה, מכל סוג שהוא, היא שביל בטוח לחורבן."
היום, בי"ז בתמוז, אנו מציינים את יום פריצת חומות ירושלים לפני חורבן בית המקדש. ראוי שנזכור את תגובתו של האל למעשה ההרג של אליהו הקנאי:
"וַיֹּאמֶר֩ (אליהו) 'קַנֹּ֨א קִנֵּ֜אתִי לַה' אֱלֹהֵ֣י צְבָא֗וֹת כִּֽי־עָזְב֤וּ בְרִֽיתְךָ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל' …. וַיֹּ֤אמֶר ה' אֵלָ֔יו לֵ֛ךְ שׁ֥וּב לְדַרְכְּךָ֖ מִדְבַּ֣רָה דַמָּ֑שֶׂק … וְאֶת־אֱלִישָׁ֤ע בֶּן־שָׁפָט֙ מֵאָבֵ֣ל מְחוֹלָ֔ה תִּמְשַׁ֥ח לְנָבִ֖יא תַּחְתֶּֽיךָ."