פרשת ואתחנן
פרשת ואתחנן וגם ההפטרה מִסֵפֶר ישעיה מביעות מצד אחד את הכאב של משה רבנו וגם את התסכול של הנביא ישעיה שש מאות שנה יותר מאוחר
- בשני המקרים הכאב קשור לארץ ישראל
- משה רבנו מתחנן להיכנס לָאָרץ באמרו: "אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֹֽן."
- מלים אלו מזכירות את תחינתו של משה למלך אדום ולסיחון מלך האמורי:
"אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֔ךָ בַּדֶּ֥רֶךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֵלֵ֑ךְ לֹ֥א אָס֖וּר יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול," ,אך בכל אחד מהמקרים משה נקלע בסירוב
- לכן גם כאן הוא יראה את הארץ מרחוק בלבד: "עֲלֵ֣ה׀ רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי־לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה"
אפשר גם לדמיין את הכאב ואת תסכולו של הנביא ישעיה אשר נמצא בגלות בבל אחרי חרבן בית ראשון. משורר יהודי, אשר חי באותה תקופה, כתב:
"עַ֥ל נַהֲר֨וֹת׀ בָּבֶ֗ל שָׁ֣ם יָ֭שַׁבְנוּ גַּם־בָּכִ֑ינוּ בְּ֝זָכְרֵ֗נוּ אֶת־צִיּֽוֹן. עַֽל־עֲרָבִ֥ים בְּתוֹכָ֑הּ תָּ֝לִ֗ינוּ כִּנֹּרוֹתֵֽינוּ"
אז נשאלת השאלה: מה עושים עם הכאב והתסכול? קל מאוד לאבד תקווה ולהיכנס לדיכאון, אך זה אינו מה שקורה באף אחד מהמקרים אשר הזכרתי
- משה ממשיך בַמשימה ומיד פונה לָעָם בַמלים: "וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר ה' אֱלֹהֵ֥י אֲבֹתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם"
- משה רבנו שם את רגשותיו האישיים בצד ורק דואג לעתיד העם
אחרי חרבן הבית ישעיה היה יכול לפנות לעמו ולומר "אמרתי לכם! למה לא הקשבתם לי?" הרי לפני חרבן הבית הוא הזהיר אותם במלים:
"ה֥וֹי הַחֹֽקְקִ֖ים חִקְקֵי־אָ֑וֶן וּֽמְכַתְּבִ֥ים עָמָ֖ל כִּתֵּֽבוּ. לְהַטּ֤וֹת מִדִּין֙ דַּלִּ֔ים וְלִגְזֹ֕ל מִשְׁפַּ֖ט עֲנִיֵּ֣י עַמִּ֑י לִהְי֤וֹת אַלְמָנוֹת֙ שְׁלָלָ֔ם וְאֶת־יְתוֹמִ֖ים יָבֹֽזּוּ. וּמַֽה־תַּעֲשׂוּ֙ לְי֣וֹם פְּקֻדָּ֔ה וּלְשׁוֹאָ֖ה מִמֶּרְחָ֣ק תָּב֑וֹא"
- אך העם לא הקשיב
ובכל-זאת, אחרי שהנבואה העגומה התגשמה, מביא ישעיה בהפטרה של השבת דברי נחמה:
"נַחֲמ֥וּ נַחֲמ֖וּ עַמִּ֑י יֹאמַ֖ר אֱלֹהֵיכֶֽם…. צִיּ֖וֹן בְּמִשְׁפָּ֣ט תִּפָּדֶ֑ה וְשָׁבֶ֖יהָ בִּצְדָקָֽה."
גם משה וגם ישעיה מבינים שֶבְעֵת צרה אישית או קולקטיבית צריכים אומץ לב להסתכל קדימה על מנת לבנות עתיד במישור האישי או הלאומי