פרשת פנחס – דבר תורה
פרשת פנחס, הפותחת את שלושת שבועות האֵבל בין י"ז בתמוז לתשעה באב, דנה בַקנאות הדתית דרך מעשהו של פנחס, שנעשָה מתוך להט עז מצידו, ודחף לשמור על טהרה בְמחנה ישראל
כבר כתוב בסוף הפרשה הקודמת, פרשת בלק, על איך עם ישראל התחיל "לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב"
- זמרי בן סלוא קיים יחסים עם המדיינית כזבי בת צור
- אך עיקר האיום נבע מהעובדה, כפי שכתוב, "וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן"
- לא היה מדובר רק בקשר עִם עַם אחר אלא בעיקר בַפיתוי של עבודת האלילים
תגובתו של פנחס לא הייתה יכולה להיות יותר קיצונית: "וַיָּ֙קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ. וַ֠יָּבֹא אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־ קֳבָתָ֑הּ"
על פי התורה קיבל פנחס פרס על מעשהו. אומר האל:
"הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם. וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו"
- זה נשמע כאילו פנחס היה מושלם, אך מעניין מה שיש לַתלמוד לומר על המלים "בְּרִיתִי שָׁלוֹם" – "כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. והא שלום כתיב! אמר רב נחמן: וי"ו דשלום קטיעה היא"
דמות אחרת, אשר נקטה בשיטה הפוכה לגמרי, מופיעה במספר מלים בספר שמואל
- מדובר בסרח בת אשר, אשר הצליחה לשכנע את תושבי עירה להימנע ממלחמה ולנהוג במתינות ובשיקול דעת
- על פי מסכת כלה רבתי "שבעה נכנסו לגן עדן בחייהם", וסרח בת אשר היא ביניהם"
שרח בת אשר ניצבת מול פנחס. שניהם רוצים לשמור על עם ישראל מכיליון, אולם היא עושה זאת בדרכי שלום.
יש בתוך התנ"ך עצמו אמביוולנטיות מסוימת על איך להתייחס לאנשים המהווים בעינינו איום על קיומנו או אמונתנו
- תגובתה אחת היא להרגיש את הצורך להשתיק או אפילו להרוג את אלה אשר אינם בדעה אחת איתנו. זוהי שיטת האדם המרגיש מאוים
- אך התגובה השנייה היא לקבל את האחר וגם לתת לו את מקומו, וזה האידיאל
המקבל ביטוי במילותיו של הנביא מיכה בתיאורו של אחרית הימים:
"כִּ֚י כָּל־הָ֣עַמִּ֔ים יֵלְכ֕וּ אִ֖ישׁ בְּשֵׁ֣ם אֱלֹהָ֑יו וַאֲנַ֗חְנוּ נֵלֵ֛ךְ בְּשֵׁם־ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד"
היכולת לקבל את האחר כפי שהוא ולא להרגיש מאוים על ידו היא הדרך לַגאולה