יום שביעי של פסח – דבר תורה
ביום זה אנו מסיימים את חג הפסח עם קריאת התורה המסורתית של שירת הים המתארת את חציית ים סוף, המעבר של בני ישראל בשלום לצד השני, ולעומת זאת טביעת המצרים בים
- מצד אחד בני ישראל שרים: "מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ ה' מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא"
- ומצד שני בַמדרש אנו קוראים על איך האל נזף במלאכים אשר הצטרפו לַשירה בַמלים: "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי"
- התורה מתייחסת לַגאולה ולַניצחון של עם ישראל, אך המדרש מודַע לכך שזה לא היה כל הסיפור
- לכל עם יש הנרטיב מִשֶלו, אך לפעמים יש לְעם אחד יותר מנרטיב אחד
בעוד פחות משבועיים נחגוג את יום העצמאות. כולנו מכירים את המלים הפותחות של מגילת העצמאות:
"בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי, בָּהּ עֻצְּבָה דְּמוּתוֹ הָרוּחָנִית, הַדָּתִית וְהַמְּדִינִית"
- אך האמת היא שהסיפור לא התחיל שם בכלל. כאשר אבותינו הביאו את ביכוריהם לבית-המקדש בחג השבועות אנו שומעים שגיבוש העם התחיל במקום אחר לחלוטין. את הסיפור אנו מכירים מליל הסדר:
"אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב"
ארץ ישראל לא הפכה אותנו לעם אלא דווקא העבדות במצרים והיציאה לחֵרות. ודמותנו הרוחנית והדתית עֻצְּבָה בהר סיני
- מתייחסים לחג הפסח כאֶל "חג חירות" המתיישב יפֶה עם המלים "להיות עם חופשי בארצנו", אך הַשָגַת החופש אינה האידיאל היהודי
- חג הפסח מחובר לחג השבועות ע"י ספירת העומר, כי אין בעיני היהדות ערך לחירות בלתי מוגבלת ובלי איזושהי מסגרת
- כאשר ירד משה מהר סיני עם לוחות הברית בידו כתוב: "וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת", אך מוסיפה המשנה: "אל תקרא חָרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה"
לכל אחד יש נרטיב, ובסופו של דבר אין אמת אחת אלא מארג עשיר של השקפות וזכרונות, איש איש לפי הבנתו