פרשת ואתחנן – שבת נחמו – דבר תורה
השבוע קוראים את פרשת ואתחנן והשבת היא שבת "נחמו" על שם ההפטרה מסֵפֶר ישעיה
- משה רבנו מתחנן בפני האל לאפשר לו להיכנס לארץ כנען:
"אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֹֽן"
- אך התשובה שהוא מקבל היא חד-משמעית: "רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה"
- איך מתמודדים עם ה"לא"? איך חיים בְעולם אשר בו משאלות ליבנו אינן תמיד מתגשמות? תגובתו של משה נמצאת מִסְפַר פסוקים לאחר מכן:
"וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר ה' אֱלֹהֵ֥י אֲבֹתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם"
- זוהי תגובה מבוגרת. משה רבנו היה יכול להפגין קנאה במחליפו יהושע בִן נון ולתקוף אותו, אך במקום זאת ממשיך להכין את עמו לקראת כניסתם לָאָרץ
- תגובתו של משה לא הייתה זו של ייאוש אלא של מבט לקראת העתיד
ההפטרה מסֵפֶר ישעיה הנָה תגובתו לחורבן הבית הראשון וגלות העם לבבל. שוב היה קל לאור המצב להתייאש ולהאמין שאין עתיד, אך אומר הנביא:
"נַחֲמ֥וּ נַחֲמ֖וּ עַמִּ֑י יֹאמַ֖ר אֱלֹהֵיכֶֽם…. כְּרֹעֶה֙ עֶדְר֣וֹ יִרְעֶ֔ה בִּזְרֹעוֹ֙ יְקַבֵּ֣ץ טְלָאִ֔ים"
– האל יקבץ את עמו ויחזיר אותם לציון
פרשת ואתחנן גם כוללת את עשרת הדברות בנוסח שונֶה מזה המופיע בספר שמות וגם את ה-"שמע ישראל". אך הייתי רוצה להתייחס לפסוק אחד, שהוא בעצם המסגרת הניתנת לַמצוות כולן:
"וְעָשִׂ֛יתָ הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב בְּעֵינֵ֣י ה' לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וּבָ֗אתָ וְיָֽרַשְׁתָּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ"
– האם לא היה מספיק לומר "הישר" או "הטוב"? הלא המילה השנייה מיותרת?
מה ההבדל שביניהן?
- פרשנים רבים כתבו על כך ש"הישר" הוא החוק היבש ו"הטוב" הוא סוג של אפשרות להיות גם לפנים משורת הדין
- החוק היבש בא מבחוץ, אך הטוב בא מבפנים
- ההצמדה של שני העקרונות הללו – הישר והטוב – היא מהותית. כשאדם הולך רק בַקו שהוא ישר בעיניו הוא יכול להגיע לִמְקומות קשים המובילים לפגיעה ובושה. מצד שני כשאדם עושה רק מה שטוב – בלי אמת המידה של הישר – הוא יכול לאבד את הדרך
יש שיר מאת יהודה עמיחי המחבר בין הרעיון הזה לבין חרבן בֵית המקדש או כל בית אחר:
מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים לֹא יִצְמֵחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאַבִיב.
הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים הוּא רַמוּס וְקָשֶׁה כְּמוֹ חֲצֵר.
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ
וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת אֲשֶׁר נֶחְרַב.