פרשת ויגש – דבר תורה
פרשת ויגש מביאה לסיומה את הטרגדיה המשפחתית, אשר התחילה כבר שתי פרשות קודם לכן בפרשת וישב
- שם קראנו: "וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים"
- המדרש מוסיף: "ר' יהודה אומר שהיה זיו איקונין שלו דומה לו" – כלומר, יעקב ראה ביוסף בָּבוּאה של עצמו
- ואם פירוש זה הוא אגוצנטרי מדי ולא כל-כך מחמיא, הוסיף ר' נחמיה: "כל הֲלָכות שמסרו שֵם ועֵבֵֶר ליעקב מְסָרָן לו" – כלומר, יוסף היה תלמיד חכם
- אך המדרש מוסיף הערה נוספת, שהיא יותר משמעותית: "צריך אדם שלא לשַנות בן מבניו, שע"י כתונת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף וישנאו אותו"
היחס שקיבל יוסף מאביו הפך אותו לְאדם אשר שָׂם את עצמו בְמרכז המוקד ולא היה רגיש לרגשותיהם של אחרים
- לכן הוא היה מסוגל לומר לאֶחָיו: "וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי" ולאביו: "וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי"
כתוצאה מכך היה יוסף מנותק ממשפחתו גם רגשית וגם פיזית במשך שנים רבות. הוא לא היה בקשר איתם. אפילו אביו לא היה שהוא עדיין בחיים. לכן כשאֶחָיו ירדו למצרים לשבור אוכל, כתוב: "וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם"
- מהו "ויתנכר אליהם"? כתוב במדרש: "ר' יוחנן אמר: נעשָה נָכרי עליהם" – כלומר, הוא הכיר אותם, אך לא נתן להם להכיר אותו
בעקבות כל מה שהוא עבר – איך שהוא נשלך לַבור ע"י אֶחָיו ונמכָר לעבדות במצרים, איך שהוא בילה שנים בבית הסוהַר במצרים, ואיך שֶשַר המַשקים שכח אותו בָרגע שהוא השתחרר מהכלא – כל זה לימד את יוסף לא לבטוח באחרים ולהסתיר את רגשותיו
- כשראה יוסף אח אֶחיו בפעם הראשונה אחרי שנים רבות, כתוב: "וַיִּסֹּ֥ב מֵֽעֲלֵיהֶ֖ם וַיֵּ֑בְךְּ וַיָּ֤שָׁב אֲלֵהֶם֙" – הֵעיר רש"י: "שלא יראוהו בוכה"
- כך גם כאשר בנימין מובא אליו ורחמיו נכמרים על אָחִיו הקטן, כתוב: "וַיְבַקֵּ֖שׁ לִבְכּ֑וֹת וַיָּבֹ֥א הַחַ֖דְרָה וַיֵּ֥בְךְּ שָֽׁמָּה"
רק בפרשתנו מגיע הניכור בין יוסף למשפחתו לסיומו כאשר סוף סוף הוא מַרשֶה לעצמו לגלות את רגשותיו. כתוב:
"וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כָל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו: וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה: וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף"
- אומר המדרש: "היה בהם פיוס ליוסף ופיוס לאֶחָיו"
- רק כשיוסף היה מסוגל לשתף אותם בִכְאֵבו ולא רק בגדולתו ובעליונותו ולגלות את עצמו האמיתי כבן-אדם כמוהם בַמלים "אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף" רק אז היה מקום להביא את הטרגדיה לסיומה ולסוף מבטיח