פרשת כי תישא – דבר תורה
בפרשת כי תישא אנו קוראים על שהותו של משה רבנו על הר סיני, על לוחות הברית ועל עשיית עגל המסכה
- כידוע משה לא אהב את המראֶה שהוא ראה כאשר ירד מן ההר. כתוב: "וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָיו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר"
- לפי הפשט הוא הגיב בכעס. על פי מדרש רבה תגובתו של משה לא מצאה חן בעיני האל: "אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'הא משה אתה מַפיג חמתך בלוחות הברית, מבקש את שאפיג את חמתי. ואת רואֶה שאין העולם יכול לעמוד אפילו שעה אחת'. אמר לו: 'ומה יש לי לעשות?' אמר לו: 'לתת עליך קטריקי (=פסק-דין). את שִבַּרתָ אותן ואת מחליף אותן'."
- כמו בחיים עצמם, אפשר להצטער על מעשינו ולנסות לתקן, אך בכל-זאת זה אף פעם לא יהיה מה שהיה. על לוחות הברית הראשונים כתוב: "לֻחֹ֣ת אֶ֔בֶן כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִֽים", אך כאשר מדובר בתחליף כתוב: "וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה כְּתָב־לְךָ֖ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה"
אך יש לרשב"ם הסבר אחר על מעשהו של משה. לפי הבנתו: "כשראה את העגל תשש כוחו ולא היה בו כוח והשליכֵם – כלומר, תגובתו של משה לא הייתה מתוך כעס אלא מתוך אכזבה או ייאוש
יש מצד אחד באישיותו של משה צניעות יוצאת דופן. כתוב עליו: "הָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה", אך אותו אדם היה מסוגל להפגין אומץ לב בלתי רגיל. הוא היה מסוגל אפילו להתווכח עם האלוהים
- בעקבות מעשה העגל האל ביקש להשמיד את העם: "וַיֹּ֥אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא. וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם" – שימו לב שכתוב "וְיִֽחַר־אַפִּ֥י". התורה השתמשה באותן מלים כאשר משה ירד מההר: " וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָיו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת
- מְעַניֵין שהאל כאילו מבקש רשות ממשה להשמיד את העם!
- אך אותו משה אשר על פי הפשט הפגין כעס כלפי עמו נהפך עכשיו לסָנֵגורו ומתחנן לפני אלוהיו לסלוח להם. כתוב: "וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י ה' אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה ה' יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ?"
- כתוב במסכת ברכות: "אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו. מלמד, שתְפָסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו, ואמר לפניו: 'ריבונו של עולם, אין אני מֵניחֲך עד שתמחול ותסלח להם'."
אולי בסופו של דבר העם לא היה אשם. הרי משה נעלם להם. "וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ"
- מסתבר שהעם היה זקוק לאיזושהי הוכחה לגבי נוכחותו של האל
- באותה מידה אמר משה לאלוהים: "הַרְאֵ֥נִי נָ֖א אֶת־כְּבֹדֶֽךָ"
- מצד אחד העם דורש את עשיית העגל, דהיינו, "אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ", ומצד שני אומר משה לָאל: "וּבַמֶּ֣ה יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ"
משה השליך את הלוחות בכעס. העם עשה את העגל מתוך אי-וַדָעות לגבי עתידו, ובכל-זאת נוכחותו של האל בקֶרב העם מתבטאת במראהו של משה: "וַיְהִ֗י בְּרֶ֤דֶת מֹשֶׁה֙ מֵהַ֣ר סִינַ֔י וּשְׁנֵ֨י לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה בְּרִדְתּ֖וֹ מִן־הָהָ֑ר וּמֹשֶׁ֣ה לֹֽא־יָדַ֗ע כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ"
- האדם אינו יכול לראות את האל "כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָאָדָ֖ם וָחָֽי", אך השלכותיו של נוכחותו יכולות להשפיע עלינו גם כאשר איננו מוּדָעים לכך