שבת זכור – דבר תורה
השבת שלפני חג הפורים נקראת "שבת זכור" על סמך המפטיר שקוראים מסֵפֶר דברים:
"זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם. אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים"
- התורה בדרך-כלל מקמצת במלים. אז מה זה "עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ"? על פי אַחד הפירושים: "עיף ויגע – משעבוד מצרים ומטורח הדרך", או לפי פירוש אחר: "עיף בצָמָא, ויַגֵע בדרך"
אבל מה שמעניין במיוחד הוא המלים "וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים". האם מדובר בעמלק כפי שטוענים רוב המפרשים, או האם מדובר בעם ישראל אשר עִם כל הסֵבֶל שהוא סבל איבד את הדרך ואת התקווה?
למרות שכתוב "תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם", העם לא קִיֵים את המצווה, כי אנו קוראים על המלך שאול בַהפטרה המיוחדת לשבת זו מסֵפֶר שמואל:
"וַיִּתְפֹּ֛שׂ אֶת־אֲגַ֥ג מֶֽלֶךְ־עֲמָלֵ֖ק חָ֑י וְאֶת־כָּל־הָעָ֖ם הֶחֱרִ֥ים לְפִי־חָֽרֶב. וַיַּחְמֹל֩ שָׁא֨וּל וְהָעָ֜ם עַל־אֲגָ֗ג"
- שאול שילם על כך בזאת שקרע ה' את מלכות ישראל מעליו, ושמואל היה זה שבדברי התנ"ך שיסף את אגג
אבל זה כמובן לא היה סוף הסיפור של אגג והעמלקים, כי כפי שאנו יודעים, אגג מופיע שוב במגילת אסתר שֶבָּה אנו קוראים על "הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י"
לא מעט טקסטים רבניים, חסידיים ועוד מפרשים את הסיפור הזה של עמלק באופן בו ניתן לפנות את המבט פנימה בַמאבק נגד "עמלק" שיש בתוך עצמנו
- ההֶרֶס העצמי קיים בין היתר בפוליטיקה הישראלית אשר בה לעִתים אין מקום לכבד את דֵעות הֶאָחֵר כאשר הן שונות ומנוגדות לאלו שלנו
- כאשר המפלגות הדתיות מאיימות להחרים קואליציה אשר בה יישב רב רפורמי, תגובה כזאת יכולה רק לפלג ולְלַבּות את רגש השנאה
אם השבת היא שבת זכור – ולא רק לזכור אלא גם לא לשכוח – אני לא יכול לשכוח שחג הפורים לפני שנה היה הפעם האחרונה שיכולנו להתכנס כקהילה לקריאת המגילה. מאז אנו חיים בְעולם של זום, סגרים וְקפסולות לא רק פה אלא בָעולם כולו. זה היה צריך להזכיר לנו שהאנושות היא מקשָה אחת, שכולנו תלויים זה בזה, ושאין מקום בדברי רבי נחמן מבראצלאב ל"ריב ומחלוקת … שנאה וקנאה וקנטור ושפיכות דמים".
על כל אחת ואחד מאיתנו למחות את זכר עמלק – לא רק בחוץ אלא גם בפנים