פרשת קדושים
על פי המסורת קוראים השבוע שתי פרשות: פרשת "אחרי מות" ופרשת "קדושים"
- אחרי פרשות אלו מגיעה פרשת "אמור" – אחרי מות, קדושים, אמור.
- אנו מכירים את הפירוש אשר ניתן לצירוף זה, שאחרי מותו של אדם צריך לומר עליו דברים לשבחו
- ובכל-זאת מודגש בשולחן ערוך: "מצוה גדולה להספיד על המת כראוי… ולהזכיר שבחו." אך בהמשך כתוב: "ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכירין מדות טובות שבו, ומוסיפין בהם קצת, רק שלא יפליג."
יש באמירה זו הכרה בכך שאנו רק בני אדם ולא קדושים, והכרה זאת מתחברת לפרשתנו המתחילה במלים: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶֽם."
- שימו לב שהדרישה הזאת לא נמצאת בקונטקסט של עולם תמים. גם בסוף הפרשה הקודמת, וגם בפסוקים שיבואו לאחר דרישה יפה זו – מוּדָעים באופן מלא לַיצרים היותר אפלים שלנו, ולָאפשרות הריאלית שאדם ישתעבד להם. איסורי עריות ומולך, גניבה וגזילה, קללת חרש, הכשלת עור, רמאות במשקל ובמידה ….
- ועם כל זה, בתוך אותם פסוקים יבקשו שנַשאיר פאה בשדה, שנכבד את אבא ואמא, שנמנע מרכילות על אף הפיתוי הגדול, שנדע להוכיח ולקבל תוכחה, שנקום מפני שיבה ונְהַדֵר פני זקנים – ונאהב את רענו – כמונו
יש בכל אחד מאתנו היכולת לרדת למכנה המשותף הנמוך ביותר או לנסות לעלות מעליו.
- מצד אחד אמר אברהם אבינו כאשר ניסה להציל את אנשי סדום ועמורה: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵֽפֶר" ומצד שני כתוב במזמור: "מָֽה־אֱנוֹשׁ כִּֽי־תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן־אָדָם כִּי תִפְקְדֶֽנּוּ? וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵֽהוּ."
- או כפי שאמר רבי בונם:
"כל אחד צריך שיהיו לו שני כיסים ויוכל להשתמש בהם לפי הצורך.
בכיס אחד צריך להיות מונח המאמר 'בשבילי נברא העולם' ובכיס השני: 'אנכי עפר ואפר'."
בימים האחרונים ציינו את יום השואה והגבורה וגם את יום הזיכרון לחללי צה"ל. נשאלת השאלה: מה אנו מסיקים מאירועים אלה? חשוב לזכור את המתים, אך בשביל מה? אולי התשובה נמצאת במילותיה של ניצולת שועה אחת בשם דוניה רוזן, אשר אמרה:
"רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים…. רוצה אני שתקימו יד לנו – מצבה שתגיע עד השמים, ציוּן שיראה אותו העולם כולו – פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים. כי מאמינה אני באמונה שלמה, שרק מצבה כזאת עשויה להבטיח לכם ולְילדיכם עתיד טוב יותר ואז לא ישוב אותו רשע שהשתלט על העולם."