פרשת ויקהל – דבר תורה
עם פרשות ויקהל ופקודי אנו מגיעים לסוף ספר שמות ולסוף בניית בנית המשכון המדבר על ידי בצלאל וְאָהֳלִיאָב
- הספר מסתיימת במלים: "כִּי֩ עֲנַ֨ן ה' עַֽל־הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כָל־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכָל־מַסְעֵיהֶֽם"
למה משה לא לקח את התפקיד על עצמו?
- אין אף אחד שיש בידו הכישרונות לעשות כל דבר. על יצירת המנורה אשר הייתה בַמשכן כתוב שהיא הייתה אמורה להיות "כֻּלָּ֛הּ מִקְשָׁ֥ה אַחַ֖ת זָהָ֥ב טָהֽוֹר"
- משמעות המילים "מִקְשָׁ֥ה אַחַ֖ת" הנה "גוש אחד", אך מדרש תנחומא מפרש את המילים כדי להסביר שהעבודה הייתה קשָה מדי למשה:
"מהו 'מקשָה'? כלומר מה קָשה הוא לעשות, שהִרבָה יַגֵע משה עד שלא נעשתה המנורה, שכן הוא אומר מקשָה תעשה המנורה (שמות כה לא), כאדם שהוא אומר מה קשה לי המלאכה הזאת. וכיון שנתקשָה לו, א"ל הקדוש ברוך הוא משה טול ככר זהב והשליכהו לאור והוציאוהו ומעצמה נעשית…. אמר משה: רבש"ע הרי הכיכר נשלך בתוך האש, כשם שאתה רוצה תיעָשֶה לפניך. מיד יצאה המנורה עשויה כתיקונה"
- לכן החליט הקב"ה לו לתת את עבודת בניית המשכן למשה אלא מינה את בצלאל וְאָהֳלִיאָב להיות אחראים על המעשה
מעניין שהמילה "ויקהל" שאיתה מתחילה הפרשה מופיעה פעם אחת קודם לכן בתורה כאשר כתוב: "וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים"
- מעיר המדרש: "אשריהם הצדיקים שיודעים לעשות פשרה בין ישראל לאביהם שבשמים. לפיכך אמר משה רבינו ע"ה ויקהל, תבוא ועשו לי מקדש (שמות כ"ה ח'), ותכפר על מעשה העגל, שנאמר בו 'קום עשה לנו אלוהים'
כאשר העם מתאחד הוא יכול להשתמש בכוח העומד לרשותו (כמו הנאצים, ימך שמם) להרוס ולהשמיד, אך גם לראות במצב הזדמנות לשתף פעולה על מנת לתקן את עולמנו
- מדהים לראות איך בתקופה זו, כאשר קיים איום על כולנו, מדינות מוציאות את הדרך לשים את הוויכוחים בצד ועובדות יחד לטובת כולם
- אולי היינו זקוקים לאזהרה שכזאת על מנת להזכיר לאנושות כי כולנו תלויים זה בזה
- כתב הרב הראשי של בריטניה לשעבר, אנדרו סאקס:
" הציוויליזציה המערבית היא תוצאת שתי תרבויות: יוון העתיקה וישראל העתיקה. היוונים האמינו בַגורל – העתיד נחרץ על ידי העבר. היהודים האמינו בחופש. אין גזירה רעה שאי אפשר למנוע אותה. היוונים נתנו לָעולם את מושג הטרגדיה. היהודים נתנו לו את רעיון התקווה. כל היהדות הנָה אוסף של מצוות ושל נרָטיבים המְעוּצָבים ליצור עם, משפחות, קהילות ואוּמָה. הֶרגֵלים המתגברים על הייאוש. היהדות היא קול התקווה בַדו-שיח של האנושות"
אסיים במלים מספר ישעיה שהן כל-כך מטעימות למצבנו:
"לֵ֤ךְ עַמִּי֙ בֹּ֣א בַחֲדָרֶ֔יךָ וּֽסְגֹ֥ר דְּלָתְךָ֖ בַּעֲדֶ֑ךָ חֲבִ֥י (תתחבא) כִמְעַט־רֶ֖גַע עַד־יַעֲבָר־זָֽעַם"