פרשת כי תישא – דבר תורה
פרשת כי תישא כוללת את הבחירה בבצלאל להיות האמן והאדריכל הראשי שהועסק בתכנון המשכן, עיצובו ובנייתו, ובעשיית כליו ובגדי הכהונה. כפי שכתוב:
"וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. רְאֵ֖ה קָרָ֣אתִֽי בְשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה. וָאֲמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה וּבִתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה. לַחְשֹׁ֖ב מַחֲשָׁבֹ֑ת לַעֲשׂ֛וֹת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת. וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלָאכָֽה."
גם מאתיים שנה יותר מאוחר כשהיה מדובר בבניית בית המקדש הראשון על ידי המלך שלמה, אנו קוראים בספר דברי הימים על אותה תכונה של חכמה:
"שְֽׁלַֽח־לִ֣י אִישׁ־חָכָ֡ם לַעֲשׂוֹת֩ בַּזָּהָ֨ב וּבַכֶּ֜סֶף וּבַנְּחֹ֣שֶׁת וּבַבַּרְזֶ֗ל"
מעניין הוא שאם מסתכלים לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי באלפיים השנים האחרונות לפני העידן המודרני, אי אפשר לנקוב בשמו של אפילו פַסָל אחד או צייר אחד מעמינו
- זה לא היה תמיד ככה שלא התעסקנו באומנות. תסתכלו למשל בבתי-הכנסת העתיקים בבית שאן, בבית אלפא ובמקומות אחרים, ותראו שהאומנות הייתה פעם חלק אינטגרלי של הנוף היהודי
אך היצירתיות היא מסוכנת. היא מהוָוה איום על המצב הקיים, ולכן הנטייה לחשוש מהשינוי ולהעדיף את הקיפאון
- כתוב במסכת קידושין בקשר למצוות הערלה: "חדש אסור מן התורה בכל מקום". החת"ם סופר וממשיכיו עד לחרדים של היום הזה השתמשו בְמילים אלו בגמרא כדי לבטא את התנגדותם לְשינויים וְחדשנות במנהגי היהדות המסורתית
וזה מחבר אותנו לְמעשה יצירתי מרכזי אחר בפרשתנו שהוא בניית עגל הזהב
- על בניית עגל הזהב כתוב: "וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן. וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם"
- עגל המסכה הנו תבנית קפואה לעומת ה"פנים בפנים" המתאר את התגלות אלוהי ישראל במעמד הר סיני
- הפנים משתנות. המסכה מסתירה וקופַאת לָנצח
כתב דוב אלבוים: "אלוהים חיים איננו מתנוון לעולם, כי מאמיניו אינם מתנוונים, והם כל הזמן עסוקים בעיצוב תרבותם באופן מתחדש. אבל לבני ישראל זה היה קשה מדי. הם אמנם רצו את אלוהי ישראל, אבל רצו אותו יָצוּק מזהב, קפוא, סטאטי, לא משתנה. הם רצו יהדות, אבל לא יהדות דינאמית, משתנָה, מתעדכנת ומעוררת. הם רצו ועדיין רוצים כנראה יהדות כזו שאפשר לישון בתוכה"