דרשה לכל נדרי
"אתה שומע?" צעק פנחס בקריאת תִגָר "אני לא אצוּם".
"אני מבין. אתה צודק. אסור לצוּם. לא באושוויץ. כאן אנו חיים מחוץ לַזמן, מחוץ לַחטא. יום כיפור אינו חל על אושוויץ".
מאז ראש השנה היו דיונים מַרים בִשְאלה זו בכל המחנה. צוֹם פירושו מוות מהיר יותר. כאן צָם כל אחד כל השנה. כל יום היה יום כיפור וסֵפֶר החיים והמוות לא היה עוד בִידֵי אלוהים אלא בידי התַליָין. לַמילים "מי יחיה ומי ימות" הייתה כאן משמעות נוראה וממשית. מובן מִיָדִי."
כך כתב אלי ויזל ז"ל בסיפורו "יום כיפור"
אך כאן ועכשיו, מעל שבעים שנה אחרי שִחרור אושוויץ, איננו חיים מחוץ לַזמן ומחוץ לַחטא, ובכל-זאת בָעולם המטורף שבו אנו חיים קשה למצוא את הזמן לחשוב ולדבר על חטא
אך אמר רבי טרפון: "היום קצר והמלאכה מרובָה והפועלים עֲצֵלים והשכר הַרְבֵה ובעל הבית דוחק."
- ואנו הפועלים, ובעל הבית הוא הקדוש ברוך הוא
- וגם אלה אשר אינם מסוגלים כל-כך להאמין בְבַעל בית כלשהו אחרי אושוויץ בכל-זאת מאמינים בַזַכּוּת, בָאידֵיאל ובשאיפה לַשלימות שאנחנו נראים כל-כך רחוקים ממנה, ולכן אנחנו כאן
- וכל אחד ואחת יבין את המלים של הפיוט "ונתנה תוקף" בַדרך שלו:
"כָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן. כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ. מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ. כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי. וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ. וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם."
והעיקר הוא שיש ערך לחיינו ומשמעות והשלכות למעשינו
- אנו דוחים בתוקף את הקביעה "אָכֹ֥ל בָּשָׂ֖ר וְשָׁת֣וֹת יָ֑יִן אָכ֣וֹל וְשָׁת֔וֹ כִּ֥י מָחָ֖ר נָמֽוּת"
ולכן, אנו, אשר נולדו אחרי השואה, חייבים לשאול את עצמנו: מהי משמעות החיים אשר הוּעֲנקוּ לנו, ואיך נחיה אותם?
בַחומר הנמצא בַחלק של התפילה הנקרא "בתר צלותא מופיעה הֵיעָרָה אחת מאת רבא, אשר היה מראשי הדור הרביעי של אמורָאֵי בבל בַמאה הרביעית. ושם כתוב:
"אלוהַי, עד שלא נוצרתי איני כדַאי, ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי, עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי."
- אלו מלים דֵי קשות, כאילו אין לחיינו עלי אדמות משמעות כלשהי או ערך
- אך בספרו "עולת הראי"ה" של הרב אברהם קוק מלים אלו מקבלות משמעות אחרת לחלוטין:
"לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דָבָר בָעולם שהיה צריך לי. כי אם הייתי חָסֵר בשביל איזו תכלית והשלמה, הייתי נוצר. וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן, הוא אות שלא הייתי כדאי עד אז להיבראות. ואילו הייתי מְיַיחֵד מעשיי עכשיו אל תכלית בריאָתי, הנני עכשיו כדאי. אבל כיון שאין מעשַיי מכוונים לְטוב התכלית, הרי לא הגעתי אל תכלית בריאָתי. ואיני עדיין כדאי, כמו קודם לכן."
אם כן, על כל אחד ואחד מאיתנו לשאול את עצמו מהי תכלית בריאָתו. למה אני כאן בעולם הזה, כי יש לכל חיים ערך, מטרה וייעוד. והאתגר הוא לגלות ולממש אותם, ולשאול את עצמנו את אותה שאלה ששאל האל את האדם הראשון בימי קדם: "אַיֶּֽכָּה?"
ומה שנכון לגבי עצמנו כיחידים הוא גם נכון לגבינו כחברה וְכִמְדינה.
יש רבות לתקן. כתב הסופר עמוז עוז בספרו "פה ושם בארץ ישראל":
" אולי הייתה זו הבטחה מטורפת: להפוך בתוך שנַיִים או שלושה דורות המונֵי יהודים, נרדפים, מבוהלים, מְלֵאֵי אהבה ושנאה כלפי אַרְצות הַמקור שלהם, לְאומה שתהיה … לְמודל של גאולה לָעולם כולו."
ולכן ההרגשה והחשש ביום הכיפורים, בשבת שבתון זו, היא של פיספוס, שלא מיצינו את היכולת הטמונה בנו כיחידים וּכְחֶברָה. חטאנו. והרגשה זו מקבלת ביטוי בְמילות הווידוי של "על חטא שחטאנו לפניך":
"עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּלָשׁון הָרָע" – בַטוקבקים ובַפייסבוק
"וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה" – כשמובילים את בעלי החיים הַמְעוּנים לִשחיטה כשרה
"עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית" – כשבנקים וקבלנים מתעשרים וּצְעירים אינם יכולים לממן משכנתא
"וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּשִׂנְאַת חִנָּם" בְחֶברה מפולגת והמשוּסַעַת שאינה מסוגלת לקבל ולכבד את הָאַחֵר
"וְעַל כולם אֱלוהַּ סְלִיחות. סְלַח לָנוּ. מְחַל לָנוּ. כַּפֶּר לָנוּ"
באושוויץ אסור היה לצוּם, אך אנחנו איננו שם. היום אלה הנמצאים בחַאלֶב נמצאים שם, והעולם שותק ומשוּתק. ועבורנו החיים והמוות אינם בידי התליין אלא בידי עצמנו. ולכן נצוּם עד לִשְעַת הנעילה
יפתח הלב בְעֵת נעילתו, כי פָנָה היום. היום יִפְנֶה, השמש יבוא וְיִפְנֶה.
וקול דממה דקה יְמַלֵא את האוויר –
קול של הלב הנשבר, קולו של הלב הנפתח.