עת לבכות – דבר תורה
דבר תורה לשבת זו מאת בית המדרש הפלורליסטי "קולות"
איך ניתן לעסוק בדברי תורה בעת הזו? זוהי עת לבכות, עת ספוד, עת מלחמה. דברי קהלת מהדהדים בנו ומטיחים בנו בחוזקה, כאשר ה״עת״ עבורנו נמדדת לא בחודשים או שבועות ואף לא בימים. אלא בשעות, בדקות, או אפילו שניות: כעת אני מרגיע את הילד, כעת אני מכניס את התחמושת לנשק, כעת אני מפסיק להאזין לחדשות, כעת אני מלווה את המת בדרכו האחרונה, כעת אני סועד את אבא, כעת אני גולל ורואה עוד חדשות מחרידות, כעת אני בוכה ומתפרק. אבל מה עם החתן והכלה, שכעת רוצים להינשא, וכדברי זלדה, ״שוזרים תקוה עדינה … בניין עדי-עד״? ומה עם המחשבות הבלתי-נשלטות שלנו, הצפות ועולות ומאיימות עלינו כעת ממש. ומה עם האופק, שכעת חסום בפנינו, כמה שאנחנו מנסים להרים את הראש ולצפות בו?
דווקא בעת שכזו: כדי לצפות באופק, וכדי להשכיל ולהבין כיצד ניתן לנַתֵב בין הדרישות הבלתי-אפשריות של המציאות הכָּאוטית האורבת אותנו, אנחנו פונים למלים הראשונות של התורה:
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי־אוֹר. (בראשית א א)
על הבריאה אנחנו יודעים שני דברים: שדַרכָהּ האל משליט סדר על התוהו ובוהו – ושֶהַכְּלִי שבאמצעותו האל עושה זאת, הוא השפה. ובשני הדברים האלה בדיוק אנחנו מבקשים עזרה, כי התוהו ובוהו גובר עלינו, ואין לנו שפה שתאפשר לנו להשליט סדר – לא על המחשבות והרגשות של עצמנו, ובטח לא על המציאות החיצונית לנו.
יש סביבנו כעת המון חושך: חושך אנושי של אכזריות של האויב, כְּאֵב נוראי של אובדן, פחד ממשי, חרדה כלפי גורלנו.
רבא במסכת ברכות מפציר בנו, כי ״אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו״ (בבלי ברכות ה ע״א). יבוא היום ובו נצטרך כְחברה לפשפש במעשינו. אבל אנחנו לא בעת ההיא, אלא בְעת מלחמה, עת לבלום אויב. ובינתיים עלינו להֵישִיר מבט אל התוהו ולגייס את כל הכוחות שבידינו, על מנת למצוא מלים דלות שדרכן נוכל לבלום את התוהו האפל, ואולי – כמו החתן והכלה, שהם כולם נושאים את עיניהם לָאופק, לבנות בניין עדי-עד, לתת מעט מן האור.