פורים ונקמה
סיפורה של מגילת אסתר מתרכז מסביב למזימתו של הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי נגד היהודים והתוצאה הבלתי צפויה אשר בה היום אשר נבחר למיתתם "נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב."
אך הנס כביכול היה מלווה בנקמה בלתי ראויה מצדם של היהודים אשר אמורים להיות עם של רחמנים בני רחמנים
- לא רק שנתלו בני המן על העץ ללא עוול בידם אלא גם על היהודים כתוב "הָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף"
- מסופר שהפילוסוף ארנסט סימון היה נוסע לירושלים בחג הפורים וחוזר לתל-אביב בשושן פורים על מנת להיעדר ביום חג זה!
- וההֶרֶג אינו מסתיים במגילת אסתר אלא גם בַהפטרה של "שבת זכור" מסֵפֶר שמואל אנו קוראים שאמר האל לשאול: "לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר."
הפילוסוף מרטין בובר היה מוטרד ממעשי נקמה אלה. הוא לא האמין שהאל היה דורש מהמלך שאול להרוג כל עמלקי.
פעם הוא נסע ברכבת. פגש יהודי אדוק, ושאל אותו האם הוא מאמין בְסיפור זה. ענה היהודי: "אז אתה לא מאמין בזה?" "לא," הוא ענה. "אם כן," שאל היהודי, "במה אתה כן מאמין?" בלי לחשוב יותר מדי ענה בובר: "אני מאמין ששמואל לא הבין נכון את רצונו של האל." ענה היהודי "כך גם אני סבור."
- מתשובתו הסיק בובר את המסקנה: "כשיהודי אדוק … חייב לבחור בין האל לבין התנ"ך, הוא בוחר באל."
- סיכם בובר: "אף דבר לא יכול לשכנע אותי להאמין באל המעניש את שאול מפני שהוא לא הרג את אויביו."
- מלים אלו מקבלות משנה תוקף בְעולם של קנאות דתית
האם באמת נהרג אגג כפי שציווה האל, או האם איזה סופר קנאי הוסיף את המלים "וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל"?
אולי הבעיה התיאולוגית שמעמידה מגלית אסתר בפנינו גרמה לכך שהכריז רבא: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי."
הרב עזריה פיגו, שהיה מחכמי איטליה במאה ה-17 נתן פירוש מעניין למלים "עד דלא ידע" – תשתה רק עד אשר תגיע לַגבול אשר בו אינך מסוגל להבחין בין "ארור המן לברוך מרדכי"
- אסור ליהודי לגרום לעצמו להגיע למצב אשר בו הוא אינו מסוגל להבחין בין הטוב לבין הרע