פרשת בא – דבר תורה
לפעמים אנו כל-כך עסוקים שיש לנו ההרגשה שלא נספיק לבצע את כל המשימות המוטלות עלינו
לפני שבועיים קראנו על היחס של המצרים כלפי בני ישראל:
"וַיְמָרְר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֙מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכָל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה"
- זוהי כמובן הסיבה לכך שיש לנו מרור וחרוסת בַקערה של ליל הסדר
- על הפסוק שציטטתי כתוב בְמדרש תנחומא:
"א"ר פנחס הכהן בר חמא … שנאמר 'וימררו את חייהם בעבודה קשה'. מהו 'ובכל עבודה בשדה'? אלא לאַחַר שהיו עושין מלאכתן בַטיט ובַלבֵנים ובָאִין לנוח לָעֶרֶב לבתיהן, בא המצרי ואומר לו: 'צא לַקֵט לי ירק מן הגִנָה. בְקַע לי את העץ הזה. מַלֵא לי חבית זו מן המים'. הֶווֵי 'ובכל עבודה בשדה'."
העֶבֶד, כמו הֶחָטוּף, אינו שולט בזמנו אלא נשלט על ידי אחרים. ואז אנו מגיעים לפרשת השבוע, פרשת בו, אשר בה כתוב:
"וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר. הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה. דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת"
- כאן העבד נהפך לְבֶן חורין, הוא שולט בזמנו וקובע את סדר יומו
וכאשר אנו שולטים בזמננו אפשר להסתכל קדימה. אנו קוראים בפרשה על המצווה שניתנה לבני ישראל למרוח את דם קרבן הפסח על המזוזות:
"וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם. וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ"
סימון מזוזות הבתים כהכנה לקראת המכה האחרונה וליציאת מצרים הוא למעשה עדות לכך שיש לבני ישראל עתיד אשר יביא ליציאתם ממצרים – כלומר,– האמונה שיכולה להתקיים מציאות אחרת. גם בימים קשים אלה עלינו להאמין שיכולה להתקיים מציאות אחרת