פרשת בא
פרשת בא מביאה אותנו לסוף מאות שנות העבדות והסבל של בני ישראל במצרים
- הפרשה מתחילה במלים: "וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה"
- זוהי הפעם הרביעית והאחרונה שאומר האל למשה "בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה"
- נשאלת השאלה למה נאמר 'בא אל פרעה' ולא 'לך אל פרעה'? הסביר הפרשן אבן עזרא: "'בא אל פרעה' – אל הארמון שלו"
- אי אפשר להתייצב מול הרֶשע מרחוק אלא אדם חייב להיות מסוגל להיכנס אל גוב האריות על מנת להשתחרר ממנו
- ומה שנכון לגבי עם גם טופס לגבי כל אדם
יציאת מצריים היא האירוע המכונן של עם ישראל שממנו נובע את כל השאר
- הציווי "וְזָכַרְתָּ֗֞ כִּ֣י־עֶ֥֤בֶד הָיִ֣֨יתָ׀ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗֔יִם" אינו קשור לזיכרון היסטורי בלבד אלא בעיקר לַחובה המוטלת עלינו לזכור מי אנחנו ואיך עלינו להתנהג בעולמנו
- הצורך לזכור הוא כל-כך מרכזי בַזהות היהודית שהוא אפילו מקבל ביטוי בְמצוות התפילין הנמצאת בפרשתנו: "וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ ה' מִמִּצְרָֽיִם"
משה מכין את העם לחירותו. אך הוא עושה זאת בדרך מיוחדת. הוא איננו נואם באוזניהם על החירות. הוא איננו מדבר על ניתוק שלשלאות השעבוד אלא הוא מדבר על הילדים. שלוש פעמים בפרשתנו הוא שב אל העניין הזה:
"וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם: וַאֲמַרְתֶּ֡ם"
"וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה ה' לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם"
"וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו"
- משה רבנו איננו מדבר על הֶעבר אלא על העתיד
- הוא איננו חוגג את רגע השחרור, אלא מבקש להבטיח שתהיה לַשחרור משמעות
- הוא קורא לנו לזכור את הֶעבר ולהעביר את הזיכרון לַדורות הבאים כדי שיהיה עתיד. כפי שנאמר בַפתגם הסיני עתיקת-הדורות: "המתכנן לְשנה יזרע אורז. המתכנן לְעשור ייטע עץ. המתכנן לְמאה יחנך ילד."