פרשת בשלח – דבר תורה
פרשת בשלח מביאה את השעבוד של בני ישראל לסיומו אחרי עשר המכות שהביא הקב"ה על מצרים
- הפרשה עצמה מחולקת לשני חלקים שונים לחלוטין זה מזה, וגם מבחינה אריתמטית בדיוק לשני חֲצָאים
- המחצית הראשונה פותחת בפסוק: "וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֘ אֶת־הָעָם֒" וכוללת את קריעת ים סוף ואת שירת הים
- זוהי הפעם היחידה בכל התורה שֶבה אנו קוראים שבני ישראל מאמינים בה' כפי שכתוב: "וַֽיַּאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽה' וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ"
- אך האמונה שלהם תלויה לגמרי בַתוצאות. זה דומֶה לָאלה שכאשר הנבחרת שלהם מנצחת בְמשחק כדור רגל צועקים "יש אלוהים!"
- אך המחצית השנייה של הפרשה מתארת עולם רחוק מלהיות עולם השירה אלא הוא עולם הפרוזה של החיים אחרי האקסטזה של השחרור ממצרים ושירת הים
- מילת המפתח כאן הנה "וַיִּלֹּ֧נוּ" המופיעה פעמיים בפרשתנו, ולאחר מכן "וַיָּ֥לֶן הָעָ֖ם". אין מים ואין אוכל
- אותו עם שקודם לכן האמין בה' שואל עכשיו: "הֲיֵ֧שׁ ה' בְּקִרְבֵּ֖נוּ אִם־אָֽיִן?"
- האמונה אינה אבסולוטית אלא תלויה בדבר. זה מזכיר לי את הכתוב בפרקי אבות: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בָטֵל דבר בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם"
לא רק האמונה משחקת תפקיד מרכזי בפרשתנו אלא גם הזיכרון
- עם ישראל התלונן: "מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־ה' בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר"
- הזיכרון כאן הנו בעצם פנטזיה. העם התרגל לנסים ונפלאות, ולא היה מסוגל לקבל את העולם כמות שהוא
- כתוצאה מכך מגיע עמלק בסוף פרשתנו כעונש. כתב המקובל רבי יונה גרונדי, אשר חי בספרד במאה ה- 13: "הקדוש ברוך הוא היה נושא אותם על כנפי נשרים. שואלים היש ה' בקרבנו. מֶה עשה? הביא עליהם עמלק"
כאשר אנו מצווים "זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק", אולי המטרה איננה רק לזכור שיש רשעים בעולם. הרי גם כתוב: "זָכֹ֣ר תִּזְכֹּ֗ר אֵ֤ת אֲשֶׁר־עָשָׂה֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ לְפַרְעֹ֖ה וּלְכָל־מִצְרָֽיִם", ו"זָכ֕וֹר אֵ֧ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֛ה ה' אֱלֹהֶ֖יךָ לְמִרְיָ֑ם"
- המצווה לזכור יכולה גם להיות אזהרה. אַל תהיה כמו בני ישראל אשר היו כפויי טובה, אלא תזכור את הימים הטובים גם כאשר יש ימים קשים
- על קיר אחד במחנה השמדה היה כתוב: "אני מאמין בַשמש גם כשהיא לא זורחת. אני מאמין בַאֲהבה גם כשאיני מרגיש אותה. אני מאמין באלוהים גם כשהוא שותק"