פרשת בשלח
שבת זו נקראת "שבת שירה" על שם שירת הים אשר שרו בני ישראל אחרי קריעת ים סוף ומות אויביהם במצולות הים
"אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽה' וַיֹּאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר
אָשִׁ֤ירָה לַֽה' כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם."
- אפשר להבין את האקסטזה של בני ישראל אחרי מאות שנות עבדות, ובכל זאת האם היה מדובר בהתנהגות ראויה?
- הרי לא מדובר רק בשמחה על שחרורם מעבדות אלא גם על מותם של המצריים. הרי כתוב בשיר: " ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם". מזהיר משלי:
"בִּנְפֹ֣ל אֽוֹיִבְךָ אַל־תִּשְׂמָ֑ח וּ֝בִכָּשְׁל֗וֹ אַל־יָגֵ֥ל לִבֶּֽךָ: פֶּן־יִרְאֶ֣ה ה' וְרַ֣ע בְּעֵינָ֑יו וְהֵשִׁ֖יב מֵעָלָ֣יו אַפּֽוֹ."
- יש דילמה בין הרצון הטבעי לשמוח על מות האויב לבין ההבנה העמוקה שגם הוא נברא בַצלם
- על חג הסוכות והציווי "'ושמחת בחגיך" כתוב במדרש פסיקתא דרב כהנא:
"את מוצא שלש שמחות כתובות בחג, ואלו 'ושמחת בחגיך', 'והיית אך שמח' 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים'. אבל בפסח אין את מוצא שכתובה בו אפילו שמחה אחת, ולמה? … בשביל שמתו בו המצריים. וכן את מוצא כל שבעת ימי החג (=סוכות) אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין בהן את ההלל אלא ביום טוב הראשון."
כתב, לאחר השואה, בהקשר לסוגיה זו, הרב יעקב יחיאל ווינברג בעל הספר "שרידי אש":
"רגש ההשתתפות הנו קו יסודי באופיו של היהודי, ובכלל סימן מובהק לבן ישראל אמיתי. כמאמר חז"ל (יבמות עט, א) "שלושה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישין, וגומלי חסדים" וכל-כך הרחיקו לכת בזה עד שאמרו שמי שאין בו מידות אלו אינו מזרע ישראל ואין דמו דם ישראל."
לחזור למשלי, כתוב: "שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד לֹ֣א יִנָּקֶֽה.". לכן כתוב במסכת סנהדרין שנזף האל במלאכי השרת כשהם הצטרפו לחגיגה של עם ישראל על מותם של המצריים ואמר להם: "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפניי?"