פרשת ויגש – דבר תורה
עִם פרשת ויגש אנו מגיעים לסוף הסאגה, אשר התחילה עם יהירוּתו של יוסף אשר אמר לאֶחָיו:
"וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי"
- יוסף היה יכול לשתוק. כפי שאמר קהלת: "עֵ֥ת לַחֲשׁ֖וֹת וְעֵ֥ת לְדַבֵּֽר"
- אבל אז אֶחָיו לא היו מוכרים אותו לישמעאלים אשר הורידו אותו למצרים, והתוכנית האלוהית לא הייתה מתגשמת
הסיפור לא התחיל בְמקום טוב, אלא בְמקום של שנאה וקנאה. אפילו כאשר הלך יוסף לבקר את אָחָיו בדותן הם אמרו בבוּז: "הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא"
עכשיו כשהם יורדים למצרים בחיפוש אחרי אוכל, יוסף היה יכול לשמור את הטינה נגדם ולסרב לקבל את פניהם
- אך יוסף יתגלה לאֶחָיו בַמלים: "אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה"
- ובכל-זאת יוסף התבגר ויאמר להם: "אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י"
- יוסף היה יכול להישאר תקוע בעבר, אך הבין שככה לא מתקדמים לאף מקום
ובכל-זאת הנזק המשפחתי לא נעלם. יאמר יעקב לפרעה: "מְעַ֣ט וְרָעִ֗ים הָיוּ֙ יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י"
- עֵשָו עבד עליו כאשר הוא גנב את הברכה
- לבן עבד עליו כאשר הוא נתן לו את לאה לאישה במקום רחל
- בניו עבדו עליו כאשר הם נתנו לו את הרושם שבן זקוניו נהרג על ידי חיה רעה
לרוב המשפחות יש סיפורים ואינטריגות, אך חייבים למצוא את הדרך להתגבר עליהם
בַפסוק האחרון בפרשה כתוב: "וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל – כלומר, יעקב – בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד"
- מצד אחד זה נשמע אידיאלי – אמריקה! -, אך כתוב "וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ"
- זה קצת כמו ישראלים רבים, אשר נוסעים לחו"ל למספר שנים בכוונה לחזור ארצה אך נשארים שם. מפרש המדרש:
"הארץ היתה אוחזת בהם ותופסת אותם, ואילו היה מבקשים לצאת מתוכה קודם לכן לא היו יכולים עד שבא הקץ שהם חייבין. לפיכך כתיב 'וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ' כְאדם שאוחז בו בעל כרחו"