פרשת ויגש
יוסף היה יכול כל-כך בקלות לראות את עצמו כקרבן
- נכון שהוא היה הבן האהוב על אביו אשר "עָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים", אך אותה אהבה גרמה לכך שכתוב "וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם."
- איזה מין אהבה זאת הגורמת לאֶחָיו לשנוא אותו!
- בעצם הפך יעקב את בנו לקרבן בדיוק באותה מידה שאהבת רבקה את יעקב הביאה לבריחתו מביתו עצמו אל פדן ארם
אך שכמדובר ביוסף הוא אינו בורח אלא על אֶחָיו כתוב "וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו. וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם:
- יוסף הנו שוב הקרבן של מעשיה ורגשותיה של משפחתו
- על איך שהוא מרגיש כקרבן אין לנו מושג. מה קרה לחלומותיו אשר בהם הוא אמר "קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי."
אך הסיפור אינו נגמר שם. כשיוסף מוצא את עצמו במצרים בבית פוטיפר, ניסתה אשתו לפתות אותו, אך כשלא הצליחה, האשימה אותו במלים: "בָּֽא־אֵלַ֞י הָעֶ֧בֶד הָֽעִבְרִ֛י אֲשֶׁר־הֵבֵ֥אתָ לָּ֖נוּ לְצַ֥חֶק בִּֽי."
- וכתוצאה מכך כתוב: "וַיִּקַּח֩ אֲדֹנֵ֨י יוֹסֵ֜ף אֹת֗וֹ וַֽיִּתְּנֵ֙הוּ֙ אֶל־בֵּ֣ית הַסֹּ֔הַר מְק֕וֹם אֲשֶׁר־אֲסִירֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ אֲסוּרִ֑ים וַֽיְהִי־שָׁ֖ם בְּבֵ֥ית הַסֹּֽהַר."
- המלים "בֵ֥ית הַסֹּֽהַר" מופיעות לא פחות מחמש פעמים בתוך שלושה פסוקים כאילו להדגיש שהוא לכוד, כמו בכל חייו, כתוצאה ממעשיהם של אחרים שהוא בעצמו לא היה אחראי עליהם
ובכל-זאת, יוסף אינו רואה בעצמו קרבן. הוא אינו מאשים אף אחד על צרותיו ואינו רואה בעצמו אומלל.
- ההיפך הוא נכון. כשהוא יגלה סוף סוף לאֶחָיו שהוא יוסף הוא יאמר:
"אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם….
וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה."
יוסף, לזכותו, רואה את התמונה הגדולה, ומבין שהוא שחקן בתכנית אלוהית. האדם אשר היה יכול לראות בעצמו קרבן ולהעניש את בני משפחתו ולנקום בהם על כך, בסופו של דבר יציל אותם ויביא לגיבוש העם.