פרשת מסעי
פרשת מסעי שאנו קוראים השבוע מביאה אותנו לסיומו של החומש הרביעי של חמשת חומשי התורה, ספר במדבר
"אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם."
בַשלב אשר בו עם ישראל עומד להיכנס לארץ מזכיר משה את השמות של מנהיגי כל שבט ושבט: "וְנָשִׂ֥יא אֶחָ֛ד נָשִׂ֥יא אֶחָ֖ד מִמַּטֶּ֑ה תִּקְח֖וּ לִנְחֹ֥ל אֶת־הָאָֽרֶץ."
- למרות ארבעים שנות מדבר על כל ארבעים ושניים המַסָעות נשאר העם מפולג ומחולק לשבטים, כל אחד על מנהיגיו
- ומה שהיה נכון לפני 3,000 שנה גם מאפיין את עם ישראל עד בעצם היום הזה
השאיפה לעזוב את המדבר ולהיכנס לָאָרץ המובטחת היא מסע ארוך של עליות וירידות, של תלאות וניסיונות המלווים לא רק בני ישראל כעם אלא גם כל אחד ואחד מאתנו.
- אמר הבעל שם טוב: "כל המסעות היו מ"ב, והם אצל כל אדם מיום
היוולדו עד שובו אל עולמו."
- נכון, ארץ הקודש היא היעד הסופי, אך הדרך אליה עוברת בשנים על גבי שנים של מדבר
- אחרת היה עם ישראל יכול להיכנס לארץ ישראל מיד עם צאתו ממצרים
ודווקא עכשיו כשהעם עומד להיכנס לָאָרץ אנו קוראים: "אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל"
- כדי להיות ראוי להיכנס לארץ אנו חייבים קודם כל לזכור מאין באנו
- כמו-כן כשאנו הולכים לעולמנו טקס הקבורה מתחיל במלים של עקביא בן מהללאל: "דע מאין באת"
ימים אלה של שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב באים להזכיר לנו כי הארץ המובטחת אינה נתון שאפשר לסמוך עליו אלא שאיפה מתמדת הדורשת השקעה והַקְרָבָה על מנת להגשימה