פרשת צו – דבר תורה
כתוב בפרשת צו לגבי המזבח שהציבו בני ישראל באוהל המועד במדבר:
"וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וּבִעֵ֨ר עָלֶ֧יהָ הַכֹּהֵ֛ן עֵצִ֖ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֑קֶר וְעָרַ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ הָֽעֹלָ֔ה וְהִקְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ חֶלְבֵ֥י הַשְּׁלָמִֽים. אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה"
- מה מסמלת "אש תמיד"? כתב פרופ' זאב פאלק בפירושו "עַד תוּמָם": "היא מסמלת את נוכחותה המתמדת של שכינת האל בתוך העם"
- מאותה סיבה ברוב בתי-כנסת יש נר תמיד מעל ארון הקודש
התורה מבטאת את הנצחיות
- בַמזמור כתוב: "וְאֶשְׁמְרָ֖ה תוֹרָתְךָ֥ תָמִ֗יד לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד"
- ובְמשלי כתוב: "נְצֹ֣ר בְּ֭נִי מִצְוַ֣ת אָבִ֑יךָ וְאַל־תִּ֝טֹּ֗שׁ תּוֹרַ֥ת אִמֶּֽךָ. קָשְׁרֵ֣ם עַל־לִבְּךָ֣ תָמִ֑יד"
הקשר בין עם ישראל לאלוהי ישראל הוא נצחי. כפי שנאמר בַמלים מִסֵּפֶר הוֹשֵעַ שאנו אומרים כשמלפפים את רצועות התפילין של יד מסביבי לאצבעות: "וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִ֖י לְעוֹלָ֑ם וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִי֙ בְּצֶ֣דֶק וּבְמִשְׁפָּ֔ט וּבְחֶ֖סֶד וּֽבְרַחֲמִֽים. וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִ֖י בֶּאֱמוּנָ֑ה וְיָדַ֖עַתְּ אֶת־ה'"
אבל למה כתוב "אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ"? למה הצורך בהתמדה"
- דבר שלא עשינו זמן רב, שוכחים איך לעשות אותו נכון
- טייס מאבד את תעודת כושר הטיסה שלו אם הוא לא מטיס מטוס מספר שעות כל חודש
ההתמדה היא הכרחי בְרבים מתחומי החיים. מי שאינו אומר "אני אוהב אותָך" לאהובתו אולי חושב שזה מובן מאליו, אך זה נשכח, וגם זה צריך להישמע
לודוויג ברנה, יהודי מומר, אשר נולד כ"יהודה לייב ברוך", ואשר חי בגרמניה בתחילת המאה ה-19, היה סופר, עיתונאי ומבקר ספרות ותיאטרון ונחשב כחלוץ של הביקורת הספרותית בגרמניה. הוא כתב:
"יש לכל אדם יום יפה בחייו, כמו בני האדם הראשונים בגן עדן. הוא מוצֵא את האהבה ללא דאגה וללא קושי. אך כשעבר היום הזה, אתה מרוויח אהבה, כמו שתאכל לחם, בזֵעַת אפיך"
ואם דיברה התורה על אש, אסיים עם הסיפור המוּכָּר על הבעל שם טוב מתוך ההקדמה לַספר "שערי היער" מאת אלי ויזל:
" שכשהיה רואה שפורענות מתרגשת לבוא על ישראל, היה הולך למקום אחד ביער ומתייחד עם נפשו. שם היה מדליק אש, אומר תפילה אחת, ונס היה מתרחש, והגזירה הייתה מתבטלת.
"לאחר זמן, כשהיה תלמידו רבי דוב בר, המגיד ממזריץ', צריך לבקש רחמים על ישראל, היה הולך לאותו מקום ביער ואומר: ריבונו של עולם, הַטֵה אוזנך. איני יודע כיצד מדליקים את האש, אבל עדיין יכול אני לומר את התפילה, והנס היה מתרחש.
ולאחר זמן היה רבי משה לייב מסאסוב הולך אף הוא, כדי להציל את עמו, אל היער ואומר: איני יודע כיצד מדליקים את האש, איני יודע את התפילה, אבל יכול אני למצוא את המקום, וצריך שיהא דַי בכך. ודַי היה בכך: שוב מתרחש היה נס.
והגיע זמנו של רבי ישראל מרוז'ין לבטל את הגזירה. יושב היה בכורסתו, ראשו נָתוּן בין כפות ידיו, ומֵשִֹיחַ עם הקדוש ברוך הוא: איני יכול להדליק את האש, איני יודע את התפילה, אף איני יודע למצוא את המקום בַיער. איני יודע אלא לְסַפֵּר סיפור זה. צריך שיהיה דַי בכך. ודַי היה בכך."