פרשת שמות – דבר תורה
ממש בסוף ספר בראשית, בפסוק האחרון של פרשת ויחי, אנו קוראים את המלים:
"וַיָּ֣מָת יוֹסֵ֔ף בֶּן־מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִ֑ים וַיַּחַנְט֣וּ אֹת֔וֹ וַיִּ֥ישֶׂם בָּאָר֖וֹן בְּמִצְרָֽיִם"
- ואז אנו עוברים השבוע לספר שמות, ובפסוק השישי בַחוֹמֵש אנו קוראים: "וַיָּ֤מָת יוֹסֵף֙ וְכָל־אֶחָ֔יו וְכֹ֖ל הַדּ֥וֹר הַהֽוּא"
- אם אין כפילות בתורה, למה חוזר המקרא על מותו של יוסף?
- הרד"צ, רבי דוד צבי הופמן, אשר היה ממנהיגי יהדות גרמניה בסוף המאה ה-19 וממנהיגיה של אסכולת "תורה עם דרך ארץ", שאל אותה שאלה
וַיָּמׇת יוֹסֵף – "..הדבר (מותו של יוסף) נחוץ להבנת המסופר לאחר מכן. רק לאחר שמתו יוסף וכל הדור ההוא, רק אז יכול היה לקום מלך [מצרי] שישכח לחלוטין את זכויותיו של יוסף בקיומה של ממלכת מצרים".
עם מותו של יוסף לא הסתיימו רק חייו של אדם אחד, חשוב ככל שיהיה. עם מותו של יוסף, לפי הבנת פירושו של הרד"צ, מת גם הזיכרון של חייו ופועלו, של הזכויות שצבר לאורך מסעו על פני האדמה, שלו ושל כל משפחתו שהופכת עתה לעם.
מות הזיכרון הזה מאפשר למלך החדש לנהוג כרצונו ולהמיט אסון על העם שזה עתה נולד.
ללמדנו, שזיכרון הוא דבר חשוב מאין כמוהו כדי להמשיך ולהחזיק מסורת, משמעות וזכות קיום של עם.
אנו חיים בימים בהם ממשיך להיווצר זיכרון שכזה, עלינו להחזיק בו ולדאוג שיישמר לאורך זמן, כדי שלא יקום ביום מן הימים, קרובים או רחוקים, מלך שלא ידע את משמעות הזיכרון ויוכל לשכתב את הסיפור מחדש לצרכיו הוא.