פרשת תצווה -דבר תורה
בפרשת תצווה שאנו קוראים השבוע יש תיאור בין היתר של בגדי הכהונה של אהרון ובניו. ולגבי מעיל האפוד כתוב:
"וְעָשִׂ֣יתָ עַל־שׁוּלָ֗יו רִמֹּנֵי֙ תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י עַל־שׁוּלָ֖יו סָבִ֑יב וּפַעֲמֹנֵ֥י זָהָ֛ב בְּתוֹכָ֖ם סָבִֽיב. פַּעֲמֹ֤ן זָהָב֙ וְרִמּ֔וֹן פַּֽעֲמֹ֥ן זָהָ֖ב וְרִמּ֑וֹן עַל־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִֽיב. וְהָיָ֥ה עַֽל־אַהֲרֹ֖ן לְשָׁרֵ֑ת וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹלוֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ לִפְנֵ֧י ה' וּבְצֵאת֖וֹ וְלֹ֥א יָמֽוּת"
- אנו מכירים את הפעמונים והרימונים מהקישוטים שיש על ספרי תורה, אך המקור נמצא בבגדי הקודש של הכהן הגדול
מה הייתה מטרת הפעמונים?
- מסביר הפרשן הרשב"ם (ר' שמואל בן מאיר): שפעמוני [זהב] נוקשין ומכין זה לזה אעפ"י שבליטת הרימונים ביניהם. ולפי שציווה הקדוש ברוך הוא וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו, לכך ציווה הקב"ה ונשמע קולו בבואו ויתרחקו השומעים משם"
- אך על פי הרמב"ן הייתה סיבה אחרת: "ציווה בהם בעבור שיישמע קולו בקדש, וייכנס לפני אדוניו כאלו ברשות, כי הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה בטכסיסי המלכות, כעניין אחשוורוש"
כשהאדם ניגש לקדושה בחייו האם עליו להשמיע קול ברמה כשהוא עוסק בדבר שבקדושה ובעיקר בתפילה, או שהקדושה אוהבת את הלחש הצנוע?
אנו מכירים את הסיפור על תפילתה של חנה בבית המקדש כשביקשה להיכנס להיריון. שם כתוב: "וְחַנָּ֗ה הִ֚יא מְדַבֶּ֣רֶת עַל־לִבָּ֔הּ רַ֚ק שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת וְקוֹלָ֖הּ לֹ֣א יִשָּׁמֵ֑עַ"
היו בין גדולי ישראל אשר סברו, כי כאשר באים לקדושת התפילה צריכים להתפלל בקולי קולות, זעקות הבוקעות מעומק הלב ומרקיעות שחקים. והיו שאמרו, שהגדוֹלה שבזעקות היא דווקא הדממה. לכן, התפללו בלחש עד שקולם כמעט ולא נשמע
רבי שלמה מקרלין הנהיג בין חסידיו "תפילה של אש": חסידיו התפללו תוך זעקות מחרידות ונענועי גוף מְפַרְכִים. רבי שלמה עצמו הלהיב אותם תוך כדי התפילה. כאשר היה רואה את חסידיו עומדים בתפילה היה קורה להם "הבו אש" "הבו אש", ואז פרצה התפילה כגעש של לבה רותחת ונשמעה למרחוק.
שונָה הייתה דרכו של רבי ישראל מרוז'ין – הוא לימד את חסידיו להתפלל בקול דממה דקה, באש עצורה בפנים, שאינה ניכרת כלל מבחוץ
מעשה בחסיד מחסידי רוז'ין, שראה חסיד מחסידי קרלין איך הוא זועק ומצעק בתפילתו. ניגש אליו ושאלו: "ידידי, האם בטובות כבר ניסית? מדוע התחלת מיד בצעקות?"