צום ט' באב
נשאלת השאלה איך יהודי החי במאה ה- 21 יכול להתחבר רגשית לחרבן בית-המקדש אשר אֵירַע לפני כמעט אלפיים שנה
- ברור שיהודי המתפלל כל יום להשיב "את העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל ותפילתם באהבה תקבל ברצון" מרגיש את החוסר
- אך כשחושבים בדברי הנביא מיכה על "אַלְפֵ֣י אֵילִ֔ים בְּרִֽבְב֖וֹת נַֽחֲלֵי־שָׁ֑מֶן" נדמה לי שרובנו לא היינו חפצים לחזור לצורת הפולחן של אבותינו
מצד שני אפשר לראות בחרבן בית המקדש סמל לאבדן העצמאות הפוליטית של עם ישראל ותחילת הגלות אשר ליוותה אותנו במשך אלפיים שנה
- במלים של מגילת איכה: "אֵיכָ֣ה יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד הָעִיר֙ רַבָּ֣תִי עָ֔ם הָיְתָ֖ה כְּאַלְמָנָ֑ה …
גָּֽלְתָ֨ה יְהוּדָ֤ה מֵעֹ֙נִי֙ וּמֵרֹ֣ב עֲבֹדָ֔ה הִ֚יא יָשְׁבָ֣ה בַגּוֹיִ֔ם לֹ֥א מָצְאָ֖ה מָנ֑וֹחַ כָּל־רֹדְפֶ֥יהָ הִשִּׂיג֖וּהָ בֵּ֥ין הַמְּצָרִֽים."
- אך הימים ההם עברו והתגשמה הנבואה של הנביא ירמיה: "כֹּ֣ה אָמַ֣ר ה' עוֹד֘ יִשָּׁמַ֣ע בַּמָּקוֹם־הַזֶּה֒ אֲשֶׁר֙ אַתֶּ֣ם אֹֽמְרִ֔ים חָרֵ֣ב ה֔וּא מֵאֵ֥ין אָדָ֖ם וּמֵאֵ֣ין בְּהֵמָ֑ה בְּעָרֵ֤י יְהוּדָה֙ וּבְחֻצ֣וֹת יְרוּשָׁלִַ֔ם הַֽנְשַׁמּ֗וֹת מֵאֵ֥ין אָדָ֛ם וּמֵאֵ֥ין יוֹשֵׁ֖ב וּמֵאֵ֥ין בְּהֵמָֽה. ק֣וֹל שָׂשׂ֞וֹן וְק֣וֹל שִׂמְחָ֗ה ק֣וֹל חָתָן֘ וְק֣וֹל כַּלָּה֒."
- החתנים שאני מחתן לא חושבים אפילו לשנייה על חרבן בית המקדש כשהם שוברים את הכוס בסוף טקס החופה ואומרים את המלים "אִֽם־אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלִָ֗ם תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי"
- הרי במשפט הקודם באותו מזמור שואל המשורר: "אֵ֗יךְ נָשִׁ֥יר אֶת־שִׁיר־ה' עַ֗ל אַדְמַ֥ת נֵכָֽר" ואנו לא נמצאים "עַ֗ל אַדְמַ֥ת נֵכָֽר"
- ולכן אולי התגשם החזון של הנביא זכריה אשר בו הכריז: "צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית־ יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים."
אין עם אחר בהיסטוריה של האנושות אשר נתן לטרגדיות ולתבוסות שלו משמעות מוסרית וערכית. אמר ר' יוחנן: "מפני מה חרבה ירושלם? בראשונה מפני עבודה זרה, ובאחרונה מפני שנאת חנם."
לכן, אם אנו מחפשים דרך לציין את תשעה באב, אולי התשובה נמצאת במלותיו של הנביא ישעיה:
"הֲכָזֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ צ֣וֹם אֶבְחָרֵ֔הוּ י֛וֹם עַנּ֥וֹת אָדָ֖ם נַפְשׁ֑וֹ? הֲלָכֹ֨ף כְּאַגְמֹ֜ן רֹאשׁ֗וֹ וְשַׂ֤ק וָאֵ֙פֶר֙ יַצִּ֔יעַ? הֲלָזֶה֙ תִּקְרָא־צ֔וֹם וְי֥וֹם רָצ֖וֹן לַה'? הֲל֣וֹא זֶה֘ צ֣וֹם אֶבְחָרֵהוּ֒ … הֲל֨וֹא פָרֹ֤ס לָֽרָעֵב֙ לַחְמֶ֔ךָ וַעֲנִיִּ֥ים מְרוּדִ֖ים תָּ֣בִיא בָ֑יִת כִּֽי־תִרְאֶ֤ה עָרֹם֙ וְכִסִּית֔וֹ וּמִבְּשָׂרְךָ֖ לֹ֥א תִתְעַלָּֽם."