שבת הגדול תשפ"א – דבר תורה
שבת זו מכונָה "שבת הגדול". בעוד יממה נשב עם משפחותינו וחברינו מסביב לשולחן לחגוג את ליל הסדר ונֹּאמַר את המלים: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות"
- מלים אלו יקבלו משמעות נוספת השנה כאשר אנו זוכרים איך שחגגנו את ליל הסדר לפני שנה בבדידות
- דברים שלקחנו כמובנים מעליהם פתאום חסרו לנו
דֵי קרוב לתחילת הסדר ניקח את המצה האמצעית ונִבצַע אותה לשניים לַאפיקומן. אך יש גם לפעולת ה"יחץ" משמעות נוספת:
- אנו אומרים את המלים בארמית "הלחמא ענייה" – "זה לחם עוני"
- נֶאמַר בתלמוד מסכת פסחים: "עני דרכו בִפְרוסה". גם כשיש לו פת שלמה, הוא בוצֵעַ אותה לשניים. חלק אחד הוא אוכל מיד, ואת החלק השני הוא שומר לַסעודה הבאה, שהרי אינו יודע אם ישיג אוכל נוסף עד הסעודה הבאה
- אי אפשר לשכוח איך שרבים אגרו נייר טואלט לפני שנה מתוך פחד שאי אפשר יהיה להשיג אותו!
מה למדנו על עצמנו בשנה הזו? מה נשאר, מה השתנָה ומה צריך להשתנות?
- בצד הקושי וההסתגרות של השנה האחרונה אולי גם למדנו משהו על עצמנו ועל ערֵבות הדדית
- יש בַחיים עצמם גם המר וגם המתוק כמו בליל הסדר
- על המורכבות בין השניים כתב הרב יונתן זאקס:
"הכרפס ,המתוק כשלעצמו, נְטַבֵּל בַמלח וטעמו מחמיץ. המרור, המר כשלעצמו, נְטַבֵּל בַחרוסת המתוקה ושֶמֶץ מן המרירות מסולק ממנו. שתי הפעולות האלה מזכירות לנו כי החירות, כשהיא מתוקה, משנָה את טעמה לרעה כשאנחנו משתמשים בה כדי להתעלל באחרים. העבדות, שהיא מרה, מומתקת כאשר הסבל הקיבוצי הופך לסולידריות אנושית, וכל נעשָה מְבוא לחירות.
העבדות והיציאה ממצרים שעליהן אנו קוראים בליל הסדר אינן סתם שיעור בְהיסטוריה – הרי גם אנחנו היינו עבדים במצרים – אלא בעיקר הן שיעור באיך עלינו להתנהג זה כלפי זה, ובמיוחד כשאנחנו בעצמנו בַמיצר