שבת זכור תשפ"ד – דבר תורה
בתוך מציאות בה עדיין יש חטופים וחטופות בעזה, וכל כך הרבה משפחות אבֵלות, שמחת הֶחָג מְהוּלָה בעצב וכאב. איך מציינים את הֶחָג בתוך מציאות מורכבת, ומֵאֵיפה בכל זאת אפשר לשאוב שמחה?
דווקא בשבת זו של לפני חג הפורים אנו קוראים את פרשת זכור על איך שעמלק נלחם עם בני ישראל בִרְפידים
- בני ישראל רק יצאו ממצרים ושרו בשמחה על שפת הים בעקבות קריעת ים סיף, אבל אז היו צריכים להילחם באויב אכזרי עד אשר כתוב: "וַיַּחֲלֹ֧שׁ יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־עֲמָלֵ֥ק וְאֶת־עַמּ֖וֹ לְפִי־חָֽרֶב"
- השמחה של יציאת מצרים הייתה מהולה בכאב המלחמה
וככה זה קורה בחיינו כיהודים וגם בתוך מחזור השנה העברית
- תענית אסתר קודמת לחג הפורים
- יום כיפור קודם לחג הסוכות שעליו כתוב "וְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ"
- ואז מגיעים לחג שמחת תורה אשר כולל את תפילת ה"יזכור"
בַתלמוד מסופר על מר בנו של רבינא שעשה משתה חתנים לבנו. וכאשר ראה שהחכמים שמחים ביותר, הביא כוס יקרה השווה ארבע מאות זוז ושבר לפניהם ונתעצבו. (בבלי, ברכות, ל, ע"ב)
- בשיא השמחה אנו שוברים כוס על מנת לזכור את המציאות הַחֲסֵרה וגם בשיא הכאב אנו מחפשים את פוטנציאל הצמיחה
הרב רונן נויברט, אשר שימש כרב קהילת "אהל ארי" ברעננה עד לשנת 2016, כתב:
"אמר ר' יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה." (תענית כ"ט.) "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" (ברכות נד.). השמחה ביהדות אינה מעשה של בריחה והתנתקות. איננו שמחים על מנת להתנתק, ולוּ במעט, מִקְשֵי המציאות. איננו מנסים לשכוח את הצרות. שמחה של בריחה היא אכן בעייתית מבחינה מוסרית בְעִתוֹת של צער וָאֵבֶל. ברם, השמחה היהודית האמיתית הינה שמחה של עומק, שמחה של חיבור וזיכרון. דווקא זיכְרון הכאב הוא המעצים את השמחה והופך אותה לשמחה מלאה – השמחה היא חובה ולא רשות. גם אם אין כל רצון וחֵשֶק לשמוח, אנו חייבים להתגבר על יִצרֵנו ולהכריח את עצמנו לשמוח שהרי זוהי עבודת החודש, ממש כשם שעבודת אב היא להתאבל."
ואסיים עם מילותיו של רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפִּיָאסֶצְנָה, אשר נרצח ע"י הנאצים בשנת 1943. הוא כתב:
"מובא בתיקוני זוהר, שפורים כיום הכיפורים. כמו שהתענית והתשובה שביום כיפור חובה לקיימם מפני גְזֵרת הקב"ה, כן גם שמחת פורים. לא רק אם האדם עצמו בשמחה צריך הוא לשמוח, אלא אף אם הוא בִשְפֵלוּת ובשבירת הלב, המוח וכל רוחו נִרמַס, חוק הוא שצריך, על כל פנים, איזה ניצוץ של שמחה להכניס אל ליבו".